<h1>כל בו הלכ' שחיטה סימן ק"ז</h1>
<h2>דף יא:</h2>
בהמה שניטלה ירך שלה וחללה עימה, עד שתראה חסרה כשתרבץ, הרי זו נבילה. עשאה גיסטרא, כמו שנחתך חציה ונחלקה לשני גופות, ואין שחיטה מועלת בה. וכן אם נשברה מפרקתה ורוב בשר עמה, או שנקרעה מגבה כדג, או שנפסק רוב הקנה, או שניקב הושט כל שהו במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. ואחד הבהמה ואחד העוף בכלל הדברים האלה.
האומר בהמה זו שלמים וולדה חולין, אם (נשחט) [נשחטה] בעזרה, ולדה מותר באכילה, לפי שאינו יכול לשחוט אותה בריחוק מקום.
<h2>דף לג:</h2>
אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, וגוי ששחט, והשוחט ונמצא טריפה, והשוחט בהמה וחיה ועוף הטמאים בעזרה, כל אלו מותרין בהנאה. ולא בהמה חיה ועוף בלבד, אלא כל החולין אסורי' להכניסן בעזרה, אפילו בשר שחוטה או פירות ופת. ואם עבר והכניסן, מותרין באכילה, ודברים אלו דברי קבלה הן. וכל השוחט חולין בעזרה, או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה, מכין אותו מכת מרדות.
בכל מקום מותר לשחוט, חוץ מן העזרה, שאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד, אבל החולין אסור לשחטן בעזרה, בין בהמה בין חיה בין עוף. וכן הוא אומר בבשר תאוה (וכי) [כי] ירחק ממך המקום וגו', וזבחת מבקרך ומצאנך [וגו'] ואכלת בשעריך. הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום אשר בחר ה'. וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכלו בכל השערים. אבל השוחט חולין בעזרה, אותו הבשר אסור בהנאה כבשר בחלב וכיוצא בו, וקוברין אותו ואפרו אסור, ואפילו שחטה לרפואה או לאכילת גוים או לאכילת כלבים. [תוספ'], והרשב"א כתב שחט לשם אחד מכל אלו שלא לעבודה אלא לכונת רפואה, כאלו שמתעסקין בדברי הבאי, שחיטתו פסולה מדבריהם לאכילה ומותרת בהנאה. ע"כ.
